הדרכה בהלכות פסח

חוברת הדרכה בהלכות פסח
המתאימה לפסקי הספרדים וחב"ד
בעריכת רב העיר הגאון הרב משה הבלין שליט"א

הקדמה
זמני החג
שלושים יום קודם החג
מנהגי חודש ניסן
ברכת האילנות
שבת הגדול
מכירת חמץ
בדיקת וביעור חמץ
חמץ בזמן האיסור
ערב פסח
הקפדות נוספות בפסח
הלכות הגעלה
כלי המטבח
מצוות ליל הסדר

הקדמה

מהו חמץ?

גרעיני תבואה או קמח של חמשת מיני דגן (חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) שבאו במגע עם מים ושהו אחר-כך מבלי שיעסקו בהם כ-18 דקות, יש להם דין חמץ.

החמץ אסור באכילה ובהנאה, וכן אסור להשהות ברשות יהודי חמץ במשך כל ימי הפסח, אפילו אם החמץ מעורב בדבר אחר.

כלי חמץ

כיון שאיסור חמץ הוא ב"משהו" – כמות קטנה ביותר, לכן אין להשתמש בפסח בכלים שהתשמש בהם בחמץ, מאחר שבלעו מהחמץ. נוהגים להשתמש בכלים מיוחדים לפסח. אך מי שאין ידו משגת, ורוצה להשתמש בכלים הרגילים – יבואר בהמשך בהלכות הגעלה כיצד להכשירם.

זמני החג:

יום רביעי י"ד ניסן תש"פ 8.4.20 ערב חג ראשון של פסח

סוף זמן אכילת חמץ: 10:11 ולמנהג חב"ד: 10:34

סוף זמן שריפת חמץ: 11:27 ולמנהג חב"ד: 11:39

זמן הדלקת נרות: 18:44

יום חמישי ט"ו ניסן חג ראשון של פסח 9.4.20

מוצאי החג: 19:44

יום שישי ט"ז ניסן ערב שבת חול המועד 10.4.20

זמן הדלקת נרות: 18:45

יום שלישי כ' ניסן ערב חג שביעי של פסח 14.4.20

זמן הדלקת נרות: 18:48

יום רביעי כ"א ניסן חג שביעי של פסח 15.4.20

מוצאי החג: 19:48

א. שלושים יום קודם הפסח

החל משלושים יום לפני הפסח (י"ד באדר), ראוי לכל אדם ללמוד ולחזור על הלכות פסח כדי שיהיו שגורים בפיו[1].
במשך שלושים יום אלו, טוב להיזהר שלא ידבק חמץ על חפצים שונים, באופן שיהיה לו קשה אחר-כך להסירם.
כמו-כן, נזהרים שלא יתפזרו פירורי חמץ במקומות שונים בבית, ומשגיחים על הילדים[2].
אדם העוזב את ביתו בתוך שלושים יום אלו, כגון שיוצא לעסקים או למילואים וכיוצא בזה – חייב לבדוק חמץ בליל יציאתו עם נר, ללא ברכה גם באם לא מתכנן לחזור לביתו לפני חג הפסח. אבל אם אשתו נשארת בבית, אינו צריך לבדוק בעצמו, אלא אשתו תבדוק בליל י"ד בברכה[3].
מנהג מקובל בישראל שכל קהילה וקהילה גובה מחבריה "מעות חיטים" לפסח, כדי לחלקם לנצרכים עבור קניית מצות. ואם נותר מהכסף מהמעות חיטים, יתנו אותו לעניים עבור שאר צרכי החג[4].
מתקנת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש, להשתדל לשלוח לחג הפסח למשפחתו וידידיו מצות עגולות שמורות אפויות יד, לכל הפחות עבור ליל הסדר.

ב. מנהגי חודש ניסן

בכל חודש ניסן אין אומרים תחנון, וכן בשבתות אין אומרים אב הרחמים לפני מוסף, ובתפילת מנחה אין אומרים צדקתך. וכן לפי מנהג הספרדים ומנהג חב"ד אין אומרים מזמור "למנצח… יענך" ו"תפילה לדוד"[5], אבל שאר קהילות האשכנזים אומרים, ולמנהג חב"ד גם אין אומרים בימי שני וחמישי א-ל ארך אפיים[6].
אין מתענין בכל חודש ניסן, אבל הבכורים מתענין בערב פסח. תענית יחיד: למנהג הספרדים – מותר להתענות כל החודש, מלבד ימי החג, ראש חודש ואסרו חג. למנהג האשכנזים – בראש חודש מותר. והוא הדין לתענית חתן וכלה ביום חופתם. ולמנהג הספרדים, חתן וכלה אין נוהגים להתענות כלל[7].
נוהגין שלא להספיד בחודש ניסן הספד על מת אלא על תלמיד חכם בשעת הלויתו, ומכל מקום מותר לערוך אזכרה ביום השבעה אוהשלושים וימנעו מלהספיד בשבחו/ה של הנפטר/ת אלא יאמרו דברי התעוררות ותשובה לזכרו/ה של הנפטר/ת.
לאחר הקמת המשכן בראש חודש ניסן, הקריבו נשיאי השבטים קרבנות בכל יום, החל מראש חודש ועד י"ב ניסן. לכן, נוהגים לומר בכל יום לאחר תפילת שחרית פרשת הנשיא שהקריב באותו היום. וביום י"ג ניסן אומרים "זאת חנוכת המזבח" עד "כן עשה את המנורה", שהוא כנגד שבט לוי.

ג. ברכת האילנות

היוצא בימי ניסן[8] ורואה אילנות שמוציאים פרח, צריך לברך "ברוך אתה … מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם.
אינו מברך אלא על הראיה הראשונה שבכל שנה.
אין מברכים אלא על אילנות מאכל ולא על אילנות סרק.
המדקדקים, מקפידים לברך על שני אילנות המוציאים פרחים[9]. לכתחילה ראוי לברך על שני אילנות מאכל משני סוגים שונים ובדיעבד ניתן לברך גם על אילן אחד[10].
מן הדין מותר לברך ברכת האילנות בשבת, ויזהר שלא יוציא את הסידור במקום שאין עירוב.

ד. שבת הגדול

השבת שלפני חג הפסח נקראת שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול, פסח מצרים היה מקחו בעשירי בניסן ושבת היה, וכשלקחו בנ"י פסחיהם באותו שבת, שאלו אותם בכורי מצרים לפשר מעשיהם, ענו להן בנ"י: "זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים, הלכו הבכורים לאבותיהם ולפרעה לבקשם שישלחו את בנ"י ממצרים וכשלא רצו, עשו הבכורים עמם מלחמה והרגו הרבה מהם" וזה שאמר הכתוב "למכה מצרים בבכוריהם" (שהקב"ה היכה את המצרים ע"י בכוריהם) וקבעו נס זה בשבת לזכרון לדורות וקראוהו "שבת הגדול".
נוהגים להפטיר בשבת הגדול "וערבה לה' וגו'" אבל למנהג חב"ד מפטירין "וערבה" רק כששבת הגדול חלה בערב פסח.
בשבת הגדול (כשלא חלה בערב פסח) נוהגים שהרב דורש לפני הקהל הלכות החג.
בשבת הגדול לאחר תפילת מנחה, למנהג האשכנזים, אומרים מההגדה מ"עבדים היינו" ועד "לכפר על עוונותינו" לפי שבשבת זו החלה הגאולה והחלו הניסים.
אם ליל פסח חל ביום חול במוצאי שבת הגדול לאחר תפילת שמונה עשרה של ערבית, אין אומרים "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש". ולמנהג הספרדים נוהגים לומר, ויש שנהגו לומר רק "ואתה קדוש".

ה. מכירת חמץ

יהודי שיש ברשותו חמץ בפסח, עובר בכל רגע ורגע על איסור "בל יראה" ו"בל ימצא", והחמץ אסור בהנאה לעולם, אפילו אם ביטלו קודם הפסח. לכן מי שיש לו חמץ ורוצה למכרו לגוי, מותר למכרו לפני הפסח, בשעה שהחמץ עדיין מותר בהנאה. וצריך להחליט בדעתו שמוכר אותו מכירה גמורה ומוחלטת.
את החמץ שברשותו יכול למכור עד סוף זמן שריפץ חמץ, שהיא סוף השעה החמישית מתחילת יום י"ד ניסן.
היות ויש במכירה הרבה פרטי דינים, נוהגים למכור את החמץ על-ידי שחותמים על שטר הרשאה לרב מוסמך, והרב מוכר את החמץ לגוי.
יש להזדרז למכור את החמץ מבעוד מועד, ולא להשאיר לרגע האחרון, היות שאת החמץ הרב מוכר לגוי כבר בבוקרו של ערב פסח.
למנהג חב"ד נוהגים למכור גם את הכלים של חמץ[11] ואין צריך לטובלם לאחר החג.
עפ"י תקנת בעל התניא זי"ע, מוכרים את החמץ לגוי ע"י ערב קבלן. וכן נהוג בהרבה קהילות ישראל, וכן הנהיג בעירנו הגאון הרב שלום דרמר זצ"ל רב העיר.
נוהגים לעשות קנין סודר בשעה שחותמים על שטר הרשאה לרב או לבא כחו, למכור את החמץ.
כל הכלים שאינו מגעיל לפסח, יש לשפשפם היטב בערב פסח לפני השעה השישית מתחילת היום, ולהדיחם באופן שלא יהא חמץ ניכר עליהם, יניחם במקום שאינו רגיל להסתובב שם בפסח. וטוב לסגור אותם ואת החמץ שמוכר בחדר מיוחד ולהצניע את המפתח לחדר עד אחר הפסח.
אם אין לו חדר פנוי יכול גם לסגור את הכל בארון שאינו משתמש בו בפסח, ויסמן שהארון מכור לגוי.
מי שאינו יכול לבוא למכור חמץ בעצמו יכול לשלוח הטופס המצורף לחוברת זו בסוף הליקוט, ולהביאו עד יום ג' י"ג ניסן תש"פ למועצה הדתית או לישיבת חב"ד רח' אליהו הנביא 5.
כל אדם יראה לדאוג לקרוביו, שכניו ומכריו שגם הם ימכרו את החמץ שלהם. ניתן למכור את החמץ גם ללא ידיעתם, מדין "זכין לאדם שלא בפניו", אך עדיף שיודיע להם אחר-כך שזיכה אותם.
במוצאי שביעי של פסח, יש להמתין עם אכילת חמץ כשעה לאחר צאת החג, שאז בוודאי הרב כבר קנה חזרה את החמץ מהגוי.
כאשר חג שביעי של פסח חל ביום שישי, אין הגוי מחזיר את החמץ עד מוצאי שבת. לכן, אין אפשרות להשתמש בחמץ עד מוצאי שבת.
כשקונה חמץ לאחר חג הפסח, יש לוודא שבחנות ישנה תעודת "מכירת חמץ" מטעם הרבנות.

ו. בדיקת וביעור חמץ

בדיקת וביעור חמץ

זמן הבדיקה

בלילה שלפני ערב פסח (י"ג בניסן) בודקים את החמץ וחייבים לבדוק מיד בתחילת הלילה, דהיינו בצאת הכוכבים.
אין להתחיל לאכול, לעשות מלאכה או ללמוד, החל מחצי שעה לפני צאת הכוכבים כדי שלא ישכח את חובת הבדיקה, וגם שלא יאחר את זמן הבדיקה ואפילו התחיל באחד מדברים אלו יותר מחצי שעה לפני צאת הכוכבים, חייב להפסיק כשיגיע זמנה בצאת הכוכבים. ולמנהג הספרדים יש אומרים שאין צריך להפסיק[12].
אם מבקש מחברו שאינו לומד שכשיגיע זמן הבדיקה יזכירהו ויפסיקו מלימודו, מותר לו ללמוד עד זמן הבדיקה.
על הציבור להתפלל ערבית מיד כשיגיע צאת הכוכבים, בכדי שיוכלו לבדוק את החמץ מיד. אדם הרגיל להתפלל בצבור, ובלילה זה לא הגיע לבית הכנסת – עליו להתפלל ערבית תחילה בצאת הכוכבים, ורק אח"כ יבדוק. אך אם כל השנה נוהג להתפלל ערבית ביחידות, יבדוק קודם ואח"כ יתפלל.
ציבור הלומדים בבית הכנסת שיעור קבוע ונמשך השיעור גם לאחר צאת הכוכבים, יקיימו השיעור אף בליל ארבעה עשר בניסן ויבדקו החמץ לאחר מכן. ונכון שאחר השיעור יכריזו בבית הכנסת שלא ישכחו לקיים מצות בדיקת חמץ הלכתה.

מקומות הצריכים בדיקה

כל מקום שיש לחוש שמא הכניסו לתוכו חמץ אפילו באקראי צריך בדיקה. לפיכך כל חדרי הבית, המרפסת, החצר, המחסן, חדר המדרגות והדומה, שיש לחוש שהכניסו שם חמץ, צריכים בדיקה. כמו-כן יש לבדוק עגלת תינוק, מכונית, ארונות משחקים והדומה.
בית הכנסת צריך בדיקה בליל י"ד לאור הנר מאחר שהילדים מכניסים בהם חמץ כל השנה.
כל חדר הצריך בדיקה יש לנקותו קודם הבדיקה כדי שיהיה קל לבודקו. כמו כן יש לנקות תחת המיטות שמא נתגלגל לשם מעט חמץ. ונוהגין לנקותם כבר במשך היום, בכדי שיוכל לבדוק את הבית מיד בתחילת הלילה.
יש לבדוק בחורים ובסדקים ובפינות. בחורים די לבדוק רק עד מקום שידו מגעת, והשאר די לו בביטול.
נוהגים לשפשף הכסאות והקירות שנגע בהם חמץ.
כמו-כן יש לבדוק ולנער את כיסי הבגדים שלו ושל הילדים, משום שלפעמים מכניסים בהם חמץ. ואין לבודקם בליל הבדיקה, היות ועדיין אוכל חמץ עד למחרת, אלא יבדקם בבוקר בשעת הביעור.
חדר הנמכר לגוי, לשיטת אדמו"ר הצמח צדק מליובאוויטש והגר"ע יוסף– אין צריך לבדוק. ולשאר הפוסקים – צריך לבדוק[13]. על-כן, היוצאים מביתם לחג הפסח, ומוכרים את כל ביתם לגוי, עליהם להשאיר לכל הפחות חדר אחד שאותו לא ימכרו לגוי – ובו יעשו בדיקת חמץ. אפשרות נוספת היא, לשכור חדר במקום בו מתארח, ולבדוק שם את החמץ.

סדר הבדיקה וברכתה

לפני הבדיקה יניח את החמץ המיועד לאכילה, במקום שמור, בכדי שלא יגרר ממנו כלום (ע"י ילדים וכד') למקומות שכבר בדק, ויצטרך לחזור ולבדוק.
לפני הבדיקה, נוהגים להניח בבית עשרה פתיתי חמץ קשה (כגון: פיתה) כשכל אחד מהם עטוף בחתיכת נייר או בניילון בכדי שלא יתפוררו. ומניחים אותם במקומות שונים בבית, כדי שימצאם הבודק בשעת הבדיקה.
יבדוק לאור של נר שעוה, וע"י נוצת עוף, ואת החמץ שמוצא יניח בשקית נייר. אין לבדוק לאור אבוקה.
אם אין לו נר של שעוה, יכול לבדוק לאור נר רגיל של פראפין. ובאם אין לו נר כלל, יכול לבדוק על-ידי פנס קטן הראוי להכנס לחורים ולסדקים, אך לא יברך. ולשיטת הגר"ע יוסף זצ"ל מברך.
לפני הבדיקה יברך: ברוך… אשר קדשנו במצוותיו וציונו על בעור חמץ. ואין לדבר בין הברכה לתחילת הבדיקה, אפילו דברים שהם צורך הבדיקה, ונכון שלא ידבר כלל כל זמן הבדיקה.
יעמיד את בני ביתו בסמוך אליו בשעת הברכה. לאחר הברכה, יתפזרו במקומות שונים בבית ויבדקו. אך יזהרו לבדוק תחילה בחדר הסמוך למקום הברכה, בכדי שלא יהיה הפסק[14].
יט. למנהג הספרדים, יש הנוהגים שהבודק את החמץ מוליך עמו קערה ובה פרוסת לחם, וסכין לחטט אחר החמץ. ויש הנוהגים לשים גם מלח בקערה. ולמחרת, כשמגיע זמן הביעור, שורפים את החמץ שבקערה[15].
כשמסיים לבדוק – יניח את השקית עם החמץ ואת הנוצה ואת שירי הנר בקערורית כף עץ, יעטוף הכל בנייר (חוץ מידית הכף), יהדק היטב בחוט סביב הנייר, ויקשור.

ביטול חמץ בגמר הבדיקה

מיד אחר הבדיקה יבטל את כל החמץ הנמצא ברשותו שלא מצאו בבדיקה. עיקר הביטול הוא בלב. כלומר שיחליט בלבו שכל החמץ שברשותו אינו שווה מאומה. ותקנו חכמים שיוציא הדברים הללו בפיו, ויאמר:"כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא".
ומכיון שעיקר הביטול הוא בלב, לכן יש להבין את מה שאומר. ואם אינו מבין את פירוש המילים בארמית יאמר זאת בעברית: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי שלא ראיתיו ושלא בערתיו ושלא ידעתיו, יבטל ויהי' הפקר כעפר הארץ".
אם אמר נוסח הביטול ולא הבין את פירוש המילים, אך ידע שכוונתו לבטל את החמץ ולהפקירו, יצא ידי חובה.
את החמץ שמצא בבדיקה, יניח במקום שמור, בכדי שלא יקחו ממנו בטעות בלא ידיעתו ויהיה צריך בדיקה.

ביעור חמץ

ביום י"ד ניסן בבוקר עד השעה החמישית מתחילת היום, יעשה מדורה וישרוף בה את החמץ שנשאר לו ואת החמץ שמצא בבדיקה.
לאחר שנשרף החמץ, שוב יבטל את החמץ ויאמר: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה, דחמיתיה ודלא חמיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה, ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא". פירוש: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שמצאתיו ושלא מצאתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו, יבטל ויהא הפקר כעפר הארץ". ויאמר גם כן "יהי רצון" הנדפס בסידור.

ט. חמץ בזמן האיסור

מצא חמץ בערב פסח לאחר סוף זמן שריפת חמץ, או בחול המועד פסח, יבערנו מיד ויברך "על ביעור חמץ".
מצא חמץ בחג הראשון, או בשבת חול המועד, או בחג שביעי של פסח, יכסה אותו בכלי, ולא יזיזו ממקומו משום מוקצה, ובמוצאי השבת או החג ישרפנו.
אם מבער את החמץ במוצאי שביעי של פסח, לא יברך "על ביעור חמץ".
מצא חמץ לאחר חג הפסח, אסור באכילה ובהנאה, ויבערנו ללא ברכה.

י. ערב פסח

בערב פסח בבוקר משכימים לבית הכנסת להתפלל כדי לגמור סעודת שחרית בזמן המותר לאכול חמץ.
בערב פסח ובחול המועד אין אומרים "מזמור לתודה" אחר "ברוך שאמר". ולמנהג הספרדים אומרים.
אכילת חמץ מותרת עד סוף שעה רביעית מתחילת היום שהיא בשעה 10:11 ולמנהג חב"ד 10:34. בשעה שלאחר מכן שורפים את החמץ (וניתן גם למכור את החמץ וכן ליהנות ממנו), עד סוף שעה חמישית מתחילת היום שהיא בשעה 11:27 ולמנהג חב"ד 11:39.
מחצות היום ואילך אין לעשות מלאכות האסורה בחול המועד. לפני חצות – מקום שנהגו בו לעשות מלאכה – עושים, ומקום שלא נהגו לעשות מלאכה – אין עושים מלאכה כל היום.
מותר לתקן כלי ישן או בגד שנקרע אם הם לצורך המועד.
יש להסתפר ולגזור צפרניים לפני חצות היום. אם שכח יכול לגזור ציפורניו גם אחר חצות, אבל להסתפר מותר ע"י גוי בלבד.
אין לאכול מצה במשך כל היום. וגם ילדים המבינים את סיפור יציאת מצרים, אין לתת להם מצות בערב פסח.
נוהגים שלא לאכול במשך כל היום, מהמינים נמצאים בקערה, עד לאחר 'כורך'.
יש לוודא שהפרישו חלה מהמצות. ואם לא – להפריש בערב החג.
הבכורים מתענין בערב פסח הן בכור לאב והן בכור לאם ואפילו כהנים ולויים, זכר לנס שניצלו ממכת בכורות. ונוהגים לשמוע סיום מסכת, ואוכלים בסעודת מצוה של ה'סיום', ולאחריה – ניתן לאכול אפילו סעודה רגילה.
ילד שלא הגיע למצוות – אביו מתענה בעבורו.

יא. הקפדות נוספות בפסח

נוהגים להקפיד לאכול בפסח 'מצה שמורה', דהיינו שהשגיחו עליה כבר משעת קצירת החטים שלא יבואו מגע עם מים. ברוב קהילות החסידים נוהגים לאכול רק מצות עבודת יד, ולא משתמשים במצות מכונה. והגר"ע יוסף זצ"ל פסק שהמצה שיוצאים בה ידי חובה בליל הסדר – יש להשתמש במצת עבודת יד, ובדיעבד יוצאים ידי חובה גם במצת מכונה.
למנהג האשכנזים, אין לאכול בפסח מאכלים העשויים מקטניות. דהיינו: אורז, תירס, חומוס, עדשים, שעועית ועוד, וכל מאכל הנעשה מהם. רוב הספרדים אינם חוששים לזה, אך בתנאי שבוררים אותם היטב בתשומת לב הראויה שלוש פעמים.
ספרדיה הנשואה לאשכנזי אין ראוי שתנהג היתר בביתה לעצמה בפסח. אך אם הולכת לבית הוריה, מותרת לאכול. ואשכנזיה הנשואה לספרדי, באם רוצה לנהוג היתר בקטניות, רשאית, אך תעשה התרת נדרים תחילה.
כותב בעל התניא בתשובה, להחמיר שלא לאכול בפסח מצה שבאה במגע עם מים, מחשש שקמח הנשאר על המצה שלא נאפה – יחמיץ. וכן נהגו בכל קהילות החסידים. ומנהג חב"ד להיזהר בזה ביותר, דהיינו, שלא תבוא המצה במגע עם כל מאכל שיש חשש שמא נמצאות עליו כמה טיפות מים. וכן נוהגים שלא להעביר את ה'מים-אחרונים' על השפתיים, מחשש שנשארו שם פירורי מצה.
קבלה מה'צמח צדק', שאין לאכול צנון בפסח. כמו-כן, אין לשתות משקה אלכוהולי אפילו עשוי מתפוחי אדמה וכדומה.
בעל התניא כותב שנוהגים שלא להשתמש בפסח ב'ציפורן' ו'כורכום'. כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש כותב, שאין משתמשים גם ב'קידה' ו'קינמון'.
קבלה מ'בעל התניא', שאין מכבדים בפסח אדם אחר במאכל ומשקה, אך יכול לקחת לבד.

הלכות הגעלה

סוגי הכלים והכשרם

כלי חרס שהשתמש בהם במשך השנה בחמץ – אין אפשרות להגעילם ולהכשירם. ואם השתמש בהם רק בצונן, למנהג האשכנזים: אין להשתמש בהם כלל. ולמנהג הספרדים: יכול להשתמש על-ידי שימלא את הכלי כולו במים ל-24 שעות, ויעשה כן במשך שלשה ימים.
כלי פורצלן וחרסינה, דינם ככלי חרס.
כלי זכוכית – למנהג האשכנזים: דינו ככלי חרס ואין להכשירו. ולמנהג הספרדים: יש הנוהגים להכשיר אותם על-ידי שטיפה במים קרים בלבד, ויש הנוהגים שלא להכשירם כמנהג האשכנזים.
כלי מתכת, כלי עץ, וכלי אבן – מועילה להם הגעלה.
כלי היוצא מכלל שימוש או המתקלקל על-ידי מים רותחים – אין להגעילו.
מצוה מן המובחר לקנות סכינים חדשים לפסח. ומי שאין ידו משגת, יגעיל אותם. סכין הידית מגוף הסכין, בין אם מחוברת על ידי הברגה, ובין אם מחוברת בדבק – עדיף שלא להגעילה לפסח.
מדוכה שרגילים לדוך בה דברים חריפים עם פירורי חמץ, נוהגים ללבנה ליבון קל, ואם לעולם אין דכים בה אלא פלפלין וכדומה בלי חמץ, די לה בהגעלה.
נוהגים שלא להשתמש בפסח בכלי שהחזיקו בו יין- שרף לקיום, לפי שאין טעם וריח היי"ש נפלט ממנו ע"י הגעלה, ואם בישל את הכלי במים ואפר עד שנסתלק ממנו הריח לגמרי, מועילה לו הגעלה.
כלי שאי אפשר לנקותו היטב כגון נפה ומגרדת, וכן כלי שפיו צר וכלי שיש בו צינורות ואי אפשר לשפשפם מבפנים לא מועילה הגעלה.
סיר שנעשה בו חור וחיבר עליו טלאי בהיתוך בדיל – נכשר בהגעלה. אבל אם חיבר את הטלאי במסמרים, מבואר בשו"ע או"ח סי' תנא וקיצור שו"ע סי' קטז סעיף ו'.

הכשרו כדרך תשמישו

כלל הוא בהכשרת הכלי, ש"הכשרו כדרך תשמישו" משום ש"בולעו כך פולטו". ולכן, כלי ששימושו באש בלי רוטב, כגון שפוד שצלו עליו חמץ, סיר אפייה, קערה שאופים בה עוגות ומכסיהם, אף אם מושחם בשמן תחת העיסה, הכשרם בליבון גמור.
סיר שבישל בו חמץ עם רוטב מרק וכדומה, ומכסהו, וכן כלי שתחבו בתוך סיר העומד על האש, כגון כף שמגיסים בה את הסיר או שמוציאים בה מאכל מן הסיר, הכשרם בהגעלה, בכלי ראשון, ואפילו אם לפעמים התייבש כל הרוטב שבסיר והתבשיל נדבק לדפנותיו, די להכשירו בכלי ראשון.
ואפילו כפות המיוחדות לאכול בהן בכלי שני, צריך להגעילם בכלי ראשון משום שלפעמים מגיסים או מוציאים בהן את התבשיל מכלי ראשון. וכן כלי שתייה שמשתמשים בהם בצונן צריך להגעילם בכלי ראשון משום שלפעמים נשרה בהם חמץ כ"ד שעות, ונעשה "כבוש" ודינו "כמבושל".
מחבת שטגנו בה בשמן באופן שהחמץ היה רוחש בשמן – די להבהגעלה, ואם טגנו בה במעט שמן באופן שלא רחש החמץ בשמן כמו שמטגנים קוגל וכדומה – צריכה ליבון גמור. מחבת טפלון שמטגנים בה בלי שמן – לא יכשירנה.
כלי שצריך להכשירו בהגעלה יכול להכשירו בליבון קל במקום הגעלה, וכן יכול להכשיר בחלקו בהגעלה וחלקו בליבון קל.
קערה גדולה שאי אפשר להכניסה לתוך היורה להגעילה, מגעילה בעירוי ועירוי מכלי ראשון. ואבן מלובן ואם היו לקערה קיפולים ובליטות כעין כפתורים ופרחים לא מהני לה עירוי ואבן מלובן.
ידית הכלי צריכה ג"כ הכשר, ואם אי אפשר להכניסה לתוך היורה, מגעילה בעירוי לבד, בלי אבן מלובן. ואם השתמש בידית בחמץ חם בכלי ראשון לא מהני לה עירוי.

ליבון חמור וליבון קל

הכשר בליבון חמור כיצד? מכניס את הכלי באש או מניח עליו גחלים לוחשות ומלבנו יפה עד שיהיו ניצוצות נתזין ממנו או עד שתשיר קליפתו העליונה.
ליבון קל כיצד? מכניס את הכלי באש או מניח עליו גחלים לוחשותומשהה אותם עד שאם יגעו קש או חוט בצדו החיצון של הכלי יישרפו הקש והחוט מן החום.

הגעלה בכלי ראשון

הגעלה בכלי ראשון היינו שמגעיל את הכלי במים רותחים העומדים על האש ומעלים בועות כדלהלן סעיף כט.

עירוי מכלי ראשון ואבן מלובן

עירוי מכלי ראשון ואבן מלובן, כיצד מערה על הכלי מים רותחיםמהסיר שבו רתחו המים ויזהר שלא יפסק הקילוח מהכלי ראשון לפני שיגע בכלי הנכשר ויניח עליו אבן מלובנת או ברזל מלובן (שליבנם באש עד שהאדימו) ויעבירנו על פני כל הכלי ביחד עם עירוי המים.
נוהגות הנשים שלא להשתמש בפסח בסיר זה שממנו עירו הרותחין תחת האבן המלובן (אלא אם כן יגעילוהו).

הכנת הכלי להכשיר

הגעלה מפליטה רק את החמץ הבלוע בתוך דופני הכלי ואינה מסלקת את החמץ הדבוק בכלי מבחוץ. לכן צריך לשפשף ולרחוץ היטב את הכלי לפני ההגעלה ולהסיר ממנו את כל החלודה והלכלוך ולנקר ולנקות היטב בסדקיו ובנקביו, שלא ישאר שום משהו חמץ דבוק עליו, וינגבהו יפה ממי ההדחה כדי שלא יצננו מעט את מי ההגעלה.
אין צריך לנקות אלא את החלודה שיש בה קצת ממשות, שכשמגרדים אותה נושרים ממנה פירורים, אבל אם החלודה אינה אלא כתם שחור או אדום, אינו מעכב.
כל מקום בכלי שאינו יכול – או אינו רוצה – לנקותו מהלכלוך אוהחלודה כגון סדקים וגומות ילבנו בליבון קל ואחר כך יגעיל את הכלי כדינו, ואם לא ליבנו לפני ההגעלה ילבנו אחר כך.
ינקר היטב – או ילבן ליבון קל – בחריצי חותם בית החרושת המוטבע בכלי מחשש שיש שם חמץ בעין. כן יש לחטט או ללבן סביב אזני הכלי משום שיש שם כעין גומות דקות, ואם הן דבוקות במסמרים – יחטט או ילבן סביב המסמרים מטעם הנ"ל. כשמכשיר כלי עץ ויש בו סדקים או גומות יחליקם תחילה בנייר זכוכית וכדומה.
עשרים וארבע שעות לפני ההגעלה אין להשתמש בכלים שמכשירים אותם ולא בסיר שמכשירים בו כדי שייפגם הטעם הבלוע בהם.

סדר ההגעלה

ימלא סיר במים עד שפתו, ירתיחם וישים בתוכו אבן או ברזל מלובנים, כדי שיעברו המים מעבר לשפתו ובכך יוכשר הסיר. אח"כ ישפוך המים וישטוף הסיר במים קרים וימלאנו שוב במים וירתיחם ובהם יגעיל את הכלים. ואם היה הסיר כשר לפסח- אין צורך להגעילו תחילה.
מי הגעלה צריכים להיות רותחים מעלים בועות בעת ההגעלה וכן כשמכניס את הכלי לסיר ההגעלה יזהר שיהיו המים רותחים ומעלים בועות, וכן ימתין בהכנסת כל כלי וכלי שישובו המים ויעלו בועות, כי כשמכניסים כלי למים מיד הם נחים מרתיחתם.
יש להכניס את הכלי לתוך מי ההגעלה באופן שיצופו המים מעליו אבלאין צורך להכניסו לעומק מי ההגעלה. וטוב להשאיר את הכלי מעט מזעיר במים, כדי שיספיקו המים ליכנס בתוכו ולהוציא את הבלוע בו, אבל ראוי שלא להשאיר זמן רב במים ויוציאנו בעוד שהמים רותחים ולא ישאירנו עד שינוחו מרתיחתם. ומיד אחר ההגעלה ישטפנו במים קרים.
כלי גדול שאינו נכנס לתוך סיר ההגעלה בבת אחת – יכניס חלקו במיםויוציאנו ויחזור ויכניס חלקו השני, וראוי לצמצם כפי יכולתו שלא להגעיל מקצת הכלי פעמיים, ואם נשאר באמצע הכלי חלק שאי אפשר להגעילו, ילבן אותו מקום בליבון קל.
ראוי שלא להגעיל יחד כלים שבליעתם מועטת (כגון כלים ששימושם בצונן, בכלי שני או בעירוי מכלי ראשון) עם כלים שבליעתם מרובה (ששימושם בכלי ראשון) אלא תחילה יכניס ליורה כלים ששימושם בצונן אח"כ כלים ששימושם בכלי שני ואחריהם אלו ששימושם בכלי ראשון.
אם מכניס את הכלי ברותחין ע"י צבת, צריך לגלגל מעט את הכלי, לפתוח את הצבת בתוך הרותחין ולאחוז את הכלי במקום אחר, כדי שיעלו הרותחין על מקום אחיזת הרותחין על מקום אחיזת הצבת, ועדיף להגעיל ברשת או בסל מנוקב בבת אחת מלהגעיל את שני החלקים בצבת.
לא יכניס הרבה כלים בסל או ברשת להגעיל בם, אלא יניחם בריוח שלא יגעו זה בזה, משום שבמקום נגיעתם אינם נגעלים.
כלי שיש לו בית קיבול – יכניסו במים כשהוא מוטה על צידו או שפיו כלפי מעלה, שאם לא כן לא יגעו המים בתחתית הלי מחמת האויר שבו.
אין מגעילים אלא במים ולא יהיה בהם תערובת משקה או אפר, אם הגעיל כלים רבים באותם מים, עד שמרוב פליטת הכלים נעשו המים כציר – אין להגעיל בהם עוד.
אם רוצה להשתמש בפסח ביורה שהגעיל בה את הכלים ולא היה במים שישים כנגד הכלים שהגעיל, יחזור ויגעילנה כשיגמור להגעיל בה את הכלים, ואין צריך לשפוך את מי ההגעלה שיש בה אלא יוסיף עליהם מים עד שתתמלא היורה וכשירתחו המים יכניס לתוכה אבן או ברזל מלובנים כדי שישטפו המים את שפתה וישפוך את המים וידיחה במים צוננים.
אם מגעיל בערב פסח יזהר להגעיל לפני סוף השעה החמישית מנץ החמה, בשעה 11:39. ויש הנוהגים להגעיל שלשה ימים לפני הפסח.
ראוי ונכון שבעל תורה הבקי בהלכות הגעלה יגעיל את הכלים, לפי שיש בהלכות אלו דקדוקים רבים ואין הכל בקיאים בהם.

כלי המטבח

כיור

כיור המטבח של חרס ושל פורצליין אין מועיל לו הגעלה וליבון, אלא ינקהו היטב מחמץ וישים בתוכות כיור נוסף של פח מיוחד לפסח. כיור של אמאייל מחמירים כפוסקים האומרים שאין לו הכשר, ומ"מ כדאי לעשות לו עירוי ואבן מלובן ג' פעמים, ואח"כ לכסותו בכיור פח.
כיור של מתכת מנקהו מחמץ בעין ויכול להכשירו ע"י ליבון קל או ע"י עירוי ואבן מלובן כדלהלן: בליבון כיצד? ילבן את כל הכיור ליבון קל ע"י מבער. בעירוי כיצד? 1. יערה רותחין מכלי ראשון על הכיור ותוך כדי כך יעביר עליו אבן מלובן להרתיח המים, ויעשה כן על פני כל הכיור (ויכול להשתמש באבן המלובן כל זמן שמרתיח את המים ואם פסח להרתיח ילבנו שנית). 2. ימלא את כל הכיור מים רותחין ויכניס לתוכו אבנים מלובנים כדי שירתיחו המים.
אין להשתמש בכיור עשרים וארבע שעות לפני הכשר העירוי. הכיור יהיה יבש לפני עירוי הרותחים. וכשיוצק את הרותחים בכיור להכשירו יזהר שלא יפסק קילוח המים לפני שיגיע לכיור.
טוב לשפוך חומר כימי חריף לתוך נקב יציאת המים מהכיור, שאם נשאר שם חמץ ייפגם טעמו.
ידות הברז ינקם היטב שלא יהא עליהם שום חמץ ויערה עליהם רותחין. צינור הברז שהמים יוצאים ממנו – אם אפשר להסירו ולהגעילו מה טוב. ואם לאו יפתח את ברז המים החמים ובעת שהמים החמים זורמים יערה רותחין מכלי ראשון על הצינור.
המסננת שבנקב יציאת המים מהברז יסירנה או יחליפנה במסננת מיוחדת לפסח.

כיריים של גז ושל חשמל

החצובות שהסירים מונחים עליהם בעת הבישול ילבנם ליבון גמור. והגר"ע יוסף פוסק, שמספיק לערות עליהם מכלי ראשון.
השלד של הגז אם הוא של מתכת יכשירו בליבון קל או בעירוי מכלי ראשון ואבן מלובן, ואם הוא של אמאייל ינקנו היטב מחמץ בעין ויכסנו בפח מיוחד לפסח.
המבערים שמהם יוצאת האש, יוציאם וינקם היטב ובעיקר את הנקבים שמהם יוצאת האש, ויבעירם אח"כ כשהם מורכבים בכיריים במשך כשעה כדי שישרף החמץ שנשפך עליהם כל השנה.
הטסים המונחים תחת הגז לקבל מה שנשפך מן הסירים ילבנם ליבון קל.
הכפתורים שבהם מפעילים את הגז יש להדיחם היטב שלא ישאר שום חמץ דבוק בם. והמהדרים מכסים אותם בנייר כסף וכדומה.
כיריים של חשמל דינם ככיריים של גז. את הפלטה מכשיר ע"י שמפעילה כשהיא מורכבת בכיריים, בחום הכי גבוה עד שתאדים הפלטה.

תנור

מוטב להימנע מלהכשיר תנו לפסח. אך אם אין לו תנור אחר, ינקהו היטב בכל פינותיו, וירחצנו בחומר ניקוי מיוחד לתנורים כדישי פגום את החמץ בעין, ויפעיל את התנור בחום הכי גבוה למשך כשעתיים. אחר כך, יעטוף את דפנות התנור בנייר פח עבה מכל הצדדים וישתמש בו.
תנור פירוליטי המתנקה מעצמו ע"י חום של כ-500 מעלות והכל נשרף מבפנים – נכשר אוטומטית ע"י שמפעיל את תכנית הניקוי המקסימלית.

מקרר ופריזר

ינקה היטב את המקרר והפריזר, המדפים המגירות הקירות והפינות, וכן ינקה את הגומי שבמסגרת סביב הדלת, וינגבם במטלית רטובה וכדומה. באם יש קרח בפריזר יפשירנו תחילה ואח"כ ינקנו. ונוהגים לכסות בנייר חדש את המדפים והמגירות ששמים בהם את המאכלים.

ארונות

ארונות שמניח בהם אוכל צונן או כלים – ינקם היטב בכל פינותיהם שלא יהיה בהם שום חמץ בעין ויפרוס נייר על המדפים.
ארגז לחם שרוצה להשתמש בו בפסח – אם לפעמים שמים בתוכו חלות או עוגות חמות צריך להכשירו בעירוי ואבן מלובן, ואם יש לחוש שפירורי חמץ סבוכים בו אין להכשירו לפסח אלא ימכרנו עם החמץ.

שולחן

שלחן שאוכלים עליו או ששמים עליו סירים חמים – ינקנו היטב מכל חמץ ויערה עליו מים רותחים מכלי ראשון ויכסנו בנייר כסף, קרש, קרטון וכדומה, אבל שלחן עץ פשוט יכול להכשירו ע"י עירוי ואבן מלובן.
שלחן המשמש לאכילה בלבד, ומכוסה תמיד במפה, ואין מניחים עליו סירים כלל – ינקנו היטב ויכסנו במפה.

כסאות

מנקים היטב את הכסאות שנגע בהם החמץ.

כסא תינוק

כסא גבוה של תינוקות ינקהו וידיחו היטב, ועל המגש שאוכל עליו התינוק טוב להדביק נייר כדי שישאר מכוסה כל הפסח.

מצוות ליל הסדר

ליל הסדר

אכילת מצה

מצוה מדאורייתא לאכול מצה בלילה הראשון של פסח, וגם נשים חייבות.
בליל הסדר אוכלים ארבע (או חמש) כזיתים של מצה: א. של ברכת המוציא. ב. של מצות אכילת מצה. ג. באכילת 'כורך'. ד. אפיקומן. (ה. עם האפיקומן נוהגים לאכול כזית נוסף).
שיעור הכזית לשיטת אדמו"ר הזקן בעל התניא משערים בנפח של 27 סמ"ק. ולשיטת הספרדים משערים במשקל. לכתחילה: 28 גרם, ומי שהוא זקן או חולה יכול להקל בשיעור של 18 גרם, אך לא יברך על אכילת מצה.
זקן או חולה, שאינו יכול לאכול ארבע כזיתים: יאכל כזית מצה ויברך על אכילת מצה, יאכל כזית מרור, לכורך יקח חתיכה קטנה של מצה וחתיכה קטנה של מרור, ויאכל כזית לאפיקומן.
יש לאכול את הכזית מצה "תוך כדי אכילת פרס". והוא שיעור של 4 דקות. ולשיטת הספרדים: 6-7.5 דקות.
אין להפסיק בדיבור בעת אכילת מצה. ונוהגים שלא להפסיק בדיבור עד לאחר אכילת 'כורך'.

איך אופים מצה

אכילת מרור

מצות אכילת מרור בזמן הזה היא מדרבנן.
נוהגים לקחת חסה ושמים בתוכה 'חריין'.
ניתן לצרף את החסה וה'חריין' יחד לשיעור 'כזית'.
גם את המרור אוכלים תוך כדי אכילת פרס, ואין מפסיקים בדיבור.

שתיית ארבע כוסות

תקנו חכמים לשתות בליל הסדר ד' כוסות, כנגד ד' לשונות של גאולה. וגם נשים חייבות בד' כוסות אלו, מפני שאף הן היו באותו הנס.
כוס ראשונה – שותה אותה בקידוש, כוס שניה – לאחר אמירת ההגדה, כוס שלישית – ברכת המזון וכוס רביעית – גומר עליה את ההלל.
שיעור הכוס – רביעית, שהיא 86 סמ"ק. לכתחילה יש לשתות את כל הכוס, ולכן יקח כוס קטנה שיוכל לשתות את כולה. ובדיעבד אם שתה רוב רביעית – יצא, חוץ מהכוס האחרונה שצריך לברך עליה ברכה אחרונה.
יש לשתות את הכוס בלגימה אחת. ועל-כל-פנים, תוך כדי שתיית רביעית.
מי שאינו יכול לשתות יין, ואינו יכול לשתות מיץ ענבים – חייב לדחוק את עצמו ולשתות.
ילדים וילדות קטנים שהגיעו לחינוך, ומבינים את סיפור יציאת מצרים – חייבים לשתות ד' כוסות.
נוהגים לקחת יין אדום, זכר לדם שהיה פרעה שוחט את תינוקות בני ישראל. אך אם הלבן משובח יותר – לוקחים אותו.

מצות הסיבה

תקנו חכמים לעשות את מצוות ליל הסדר כדרך בני חורין, שמאכלם על-ידי הסיבת צד שמאל.
ואלו המצוות שמסבים בהם: שתיית ד' כוסות, אכילת מצה, אכילת כורך ואכילת אפיקומן. בשעת הסעודה אינו חייב להסב, אך הרשות בידו והרי זה משובח. ומנהג חב"ד שלא להסב.
נשים פטורות מהסיבה. ולמנהג הספרדים חייבות.
שכח ולא היסב באכילת מצה, חוזר ואוכל שוב בהסיבה.
שכח ולא היסב בד' כוסות: לשיטת אדמו"ר הזקן בעל התניא – בכוס ג' וד' אינו חוזר, בכוס ב' חוזר, ובכוס א' חוזר בתנאי שכיוון בדעתו לשתות עוד בין כוס א' לב'. ולשיטת הספרדים – חוזר בכל הד' כוסות.
מסיבים על צד שמאל. ואפילו שמאלי מיסב על צד שמאל.

מצות והגדת לבנך

מצוה לספר לבני ביתו ביציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביצאת מצרים הרי זה משובח.

מקורות:

[1]. שו"ע הרב סי' תל"ו סעיף כ"ג.
[2]. שו"ע סי' תל"ו סעיף א' ועיין שם בב"ח.
[3]. שו"ע סי' תל"ד סעיף ד', סי' תלו סעיף א' ונו"כ.
[4]. מחזיק ברכה הובא בשערי תשובה שם סק"ג.
[5]. פסקי הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל.
[6]. הוראת כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש.
[7]. הוראת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש, וכן פסק הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל.
[8]. קצות השולחן סי' סו ס"ק י"ח פוסק שגם באדר ובאייר יכולים לברך וכן במש"ב רכ"ו סק"א וכן פוסק הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל, אבל הרבי מליובאוויטש כותב בהגדה של פסח עם לקוטי טעמים וביאורים בעמ' תכ"א שבעל התניא סובר שמברכים רק בימי ניסן.

הגדת או"ח ז' סעיף ט' כה"ח רכ"ו ס"ק ב'.
1 קצות השולחן שם.

[11]. לקו"ש חלק י"ח עמ' 365 ראה שם באריכות. והוא עפ"י נוסח אדמו"ר בשטר מכירת חמץ שבסוף הלכות פסח וז"ל: וכן כלים מחומצים שיש עליהם חמץ בעין. ודלא כמו שכתב בנוב"י (בשו"ת שיבת ציון סי' יא) ובחת"ס (שו"ת או"ח סי' קט) כשמוכרים החמץ להגוי לא ימכרו הכלים החמוצים כי אז יצטרכו טבילה כשחוזרים ולוקחים אותם ממנו אחר הפסח (וראה שד"ח אס"ד מערכת חמץ ומצה סי' ט' את כ"ז. דרכי תשובה ליו"ד שם ס"ק צ' שו"ת יד יצחק חלק י"ב סי' קס"א) לקו"ש שם.
[12]. ע"פ פסקי הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל.
[13]. עיין בשו"ת צ"צ או"ח סי' מ"ז וכן פסק הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל, אבל בדברי נחמיה או"ח סי' ל"ה ובקיצשו"ע סי' קיא סובר שצריך לבדוק וכן פסק הראשל"צ הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל בהגדה של פסח שלו וכן פסק המקור חיים בסי' תלו וכן חיי אדם כלל נ"ח סי' י"ח.
[14]. יש לומר הטעם, דסבירא ליה שמצוה לזכות את ב"ב ג"כ במצוה זו שהרי בבדיקתם, מצוהעושים (ראה שו"ע בעל התניא שם סוף סעיף ט), אף שאין החיוב עליהם. ז.א. שלא רק את עצמם, כי אם גם אחרים מצווה לזכות גם בקיום מצווה שאינה חובת גברא. ועוד קמ"ל שכיון שגם הוא בעצמו יבדוק קצת אין בזה הענין דמצוה בו יותר מבשלוחו (הגדה של פסח, הרבי מליובאוויטש עם טעמים ומנהגים הוצאת תשל"ט).
[15]. פסקי הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל.

בית חב"ד כרמי גת